מרבה צדקה – מרבה שלום

One Who Increases Charity, Increases Peace

The Mishnah in Pirkei Avot (Chapter 2, Mishnah 8) states: “One Who increases charity (Tzedakah), increases peace.” Maran Rabbeinu Ovadia Yosef zt”l explains that when there is a financial deficit in one’s home, the harmony in the home between husband and wife is disturbed, as the Gemara (Baba Metzia 59a) states, “One should always be sure to bring one’s grain into the house, for strife in the home is only due to a result in a lack of grain (sustenance), as the verse states, ‘He who makes your borders peaceful, he shall satiate you with the fat of wheat.’” (Tehillim 147)

Since we have concluded the Pesach holiday not too long ago, let us recount an incident which occurred approximately two hundred and thirty years ago in the city of Prague.

The Chief Rabbi of Prague at that time was none other than the master of halachic genius, Hagaon Rabbeinu Yechezkel Landau zt”l, author of the renowned Responsa Noda Bi’huda. One frigid and stormy night as he sat and home and studied Torah, he heard crying outside. The venerable sage paused his learning and went outside where he saw a young Christian lad sitting on a rock and crying. The rabbi went over to him and asked him why he was crying. The young man replied, “My father is one of the bakers of the city. My mother has died and my father remarried another woman. My father’s new wife is a cruel woman and she makes me go out every day with baskets laden with bread to sell in the market and I must hand over all of the money I have earned to her. Today, something terrible happened: Although I succeeded in selling all of the bread, on my way home, I realized that the money had fallen out of my pockets and I have misplaced it. If I return home empty-handed, I will receive beatings and shouts from my wicked stepmother. I do not know what to do in this freezing weather, and I am hungry and thirsty.” The great sage heard this and had mercy on the lad and asked him how much money he had lost, to which he replied, “Twenty gold coins.” The rabbi gave him twenty gold coins plus some extra pocket money and told him, “Go buy yourself something to eat and drink on your way home.”

Approximately thirty years had passed and the rabbi had all but forgotten this story. On the night of the seventh day of Pesach, the rabbi heard a knock on his door. The rabbi opened the door and in walked a man claiming to bear an important secret which many lives depended on. The rabbi seated the man down and the man began, as follows: “I remember your kindness to me several decades ago. When I was a young lad, you saved me from hunger, freezing, and beating from my step-mother. Because of this, I felt an obligation to return this kindness to you and the Jewish residents of the city of Prague. The local priest, an ardent Jew-hater, called for a meeting of all of the bakers of Prague, myself included, and suggested that upon the conclusion of the holiday of Pesach when the Jews scramble to buy Chametz from non-Jews, the bakers should poison the bread the Jews would buy and finally put an end to the Jewish community in Prague. As a result, he claimed that the bakers would receive forgiveness for all of their sins and ascend directly to Heaven.”

“I could not stand by idly as I remembered your mercy upon me at my time of need. I have therefore come to notify you of this wicked plot and do what you must to protect your community.” The venerable sage thanked this non-Jewish man from the depths of his heart for revealing this plot to annihilate the Jews of Prague to him and he sent him on his way.

On the last day of Pesach, a harsh proclamation of excommunication was decreed in all of the synagogues of the city in the name of the great sage upon anyone who purchased bread from the non-Jews on the night the Pesach holiday concluded, for a great danger awaited anyone who tasted this bread. All of the Jews of Prague abided by the warning of their beloved leader and not one loaf of bread was sold in the city of Prague on Motza’ei Pesach. Eventually, the truth emerged and they succeeded in foiling the evil plot of the priest who wished to harm them and the great Jewish community of Prague was saved from certain death. This is certainly fulfillment of the verse, “Cast your bread upon the waters, for you shall find it after many days.” (Kohelet 11; see Anaf Etz Avot, page 107)


 לשמיעת ההלכה לחץ כאן

מרבה צדקה – מרבה שלום

בהיות ובימים אלו, ימי הספירה, נהגו ללמד פרקי אבות ברבים, וכן היה מנהגו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק”ל, על כן נביא מעט ענינים  הנזכרים בפרקי אבות.
שנינו בפרקי אבות (פ”ב משנה ח), “מרבה צדקה – מרבה שלום”. ופירש מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל, שכאשר יש מחסור בביתו של האדם, שלום הבית מתערער בין העני לאשתו, כמו שאמרו בבא מציעא (דף נט.), לעולם יהא אדם זהיר להביא תבואה לתוך ביתו, שאין מריבה מצוייה בביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, כלומר, מזונות, שנאמר “הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ”. (תהלים קמז).

ובהיות ואנו סמוכים לימי הפסח שעברו עלינו, נביא מעשה שאירע לפני כמאתיים ושלושים שנה, בעיר פראג בימים הללו.

רבה של פראג, היה גאון הגאונים רבי יחזקאל לנדא זצ”ל, בעל שו”ת נודע ביהודה. לילה אחד, היה יושב בביתו ולומד, ואותו ערב סגרירי היה, מטרות עוז ורוח זלעפות, פתאום הוא שומע קול בכי מבחוץ, הפסיק הרב את לימודו ויצא החוצה, ופגש בנער נוצרי יושב על סלע ובוכה, ניגש אליו הרב ושאל אותו, מדוע אתה בוכה? השיב לו הנער, אבי, הוא אחד מהאופים שבעיר, אמי מתה, ואבי נשא לו אשה אחרת, והיא אשה אכזרית, בכל יום עלי לצאת עם סלים מלאים לחם למוכרם בשוק, ואת מחיר הלחם עלי למוסרם בידה. היום אירע לי אסון, אמנם הצלחתי למכור את הלחם, אבל עכשיו כשרציתי לחזור הביתה, הרגשתי כי הכסף נפל ממני ואבד, ואם אשוב הביתה בידיים ריקות, צפויות לי מכות ומהלומות מיד האם החורגת המרשעת, ואיני יודע מה לעשות בקור וברוח של הלילה, ואני רעב וצמא. נכמרו רחמיו של רבי יחזקאל על הנער, ושאל את הנער הנוצרי, כמה עלה כסף הפדיון שאבד לך? השיב הנער, עשרים זהובים, הוציא הרב עשרים זהובים ומסר לו, ומלבד זאת תחב בידו עוד מספר דינרים ואמר לו, לך תקנה בעד הדינרים הללו דברי מאכל ומשקה ואכלת ושבעת.

עברו כשלושים שנה, והדבר נשכח מזכרונו של הרב, והנה בליל שביעי של פסח, קרוב לחצות הלילה, נשמעו דפיקות על דלת ביתו של הרב, הרב פתח את הדלת, ואיש נכנס לביתו, באומרו שיש לו לגלות סוד כמוס הגובל בפיקוח נפש, הרב הושיבו על כסא, והלה התחיל לספר, אני זוכר את החסד שעשית עמדי לפני עשרות שנים, בימי נעורי הצלת אותי מרעב ומקור, וממכות של אם חורגת, ומשום כך ראיתי חובה לעצמו לעשות חסד עמך ועם היהודים תושבי העיר הזאת פראג. אחד הכמרים, שונא ישראל מושבע, קרא לאסיפה של כל האופים הנוצרים, ואני בתוכם, והציע להם שבמוצאי חג הפסח, שאז היהודים ממהרים לקנות חמץ מהגויים,  ישימו האופים רעל בתוך הלחם שיאכלו היהודים, ויעשו כלה עם קהלת היהודים שבפראג, ותמורת זאת, יקבלו מחילה וכפרה כל עוונותיהם, ויכנסו ישר לגן עדן.

לא יכולתי להתאפק ולעמוד מנגד, בזוכרי את חמלתך ורחמיך עלי כשהייתי בצרה, לכן באתי להודיעך על כך, ואתה עשה כחכמתך, והצל את היהודים התמימים לבל יבולע להם. הרב הודה לאופה הנוצרי מקרב לב, על שגילה לו על הסכנה הצפוייה לקהלת ישראל בפראג ופטר אותו לשלום.

בהגיע יום אחרון של פסח, הוכרז בכל בתי הכנסת של העיר פראג, מטעם הרב גאון ישראל, בחרם חמור לכל מי שיקנה לחם מן הגויים במוצאי חג הפסח. כי סכנה נשקפת לכל מי שיטעם מן הלחם ההוא. וכל ישראל ישמעו ויראו. וכל יהודי פראג קיימו וקבלו עליהם את גזירת הרב, ומכל הלחם שנאפה במוצאי החג לא נמכר אפילו כיכר אחד, ולבסוף נודע הדבר. ובכך הפרו את עצתו של אותו כומר רשע שזמם לסכן אותם, ולכל ישראל היתה הישועה והרווחה. ועל זה נאמר “שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ” (קהלת, יא.). (ענף עץ אבות עמוד קז).