Don Isaac Abarbanel (1437–1508), one of the most prominent Jewish thinkers of the late medieval period, was actually quite concerned that the Prophets (Nevi’im) were being undervalued in Jewish study compared to the Talmud. In his introductions to the Former Prophets (Joshua, Judges, Samuel, Kings), Abarbanel laments that these biblical books were often neglected and not given the same scholarly attention as the Talmudic texts.

He believed that the prophetic books contained profound theological, moral, and historical insights that were essential for understanding divine providence and Jewish destiny. Abarbanel even developed a sophisticated framework—drawing on Aristotelian causes—to argue for the prophetic authority and divine inspiration of these texts. He was pushing back against a trend he saw in his time: that deep philosophical and Talmudic analysis had eclipsed the study of Scripture, especially the Prophets.

Abarbanel was very much of the opinion that the Prophets were being ignored or sidelined, and he worked passionately to restore their place in Jewish learning.
ון יצחק אברבנאל (1437–1508), אחד מההוגים היהודיים הבולטים של תקופת ימי הביניים המאוחרת, הביע דאגה עמוקה מכך שספרי הנביאים (נביאים ראשונים) אינם זוכים להערכה מספקת בלימוד היהודי, לעומת לימוד התלמוד. בהקדמותיו לספרי הנביאים הראשונים (יהושע, שופטים, שמואל, מלכים), אברבנאל מתלונן על כך שספרים אלו מוזנחים לעיתים קרובות ואינם מקבלים את אותה תשומת לב מחקרית כמו כתבי התלמוד.

אברבנאל האמין כי ספרי הנבואה מכילים תובנות עמוקות בתחום התיאולוגיה, המוסר וההיסטוריה, והן חיוניות להבנת ההשגחה האלוהית וגורלו של עם ישראל. הוא אף פיתח מסגרת רעיונית מתוחכמת — תוך הסתמכות על עקרונות אריסטוטליים — כדי לבסס את סמכותם הנבואית וההשראה האלוהית של כתבים אלו. בכך הוא התנגד למגמה שראה בזמנו: ניתוח פילוסופי מעמיק ולימוד תלמודי שהאפילו על לימוד כתבי הקודש, ובמיוחד ספרי הנביאים.

אברבנאל היה משוכנע כי הנביאים נדחקו לשוליים ונשכחו, והוא פעל במסירות רבה להשיב להם את מקומם הראוי בלימוד היהודי.

Rav Steinsaltz about the Abarbanel https://www.youtube.com/watch?v=xMvpYC5fbJ4